ג’וקים

קטע לא ארוך שקראתי ב”העוקץ” גרם לי לחשוב. לכולנו ברור שנרד למקלט ושנציית לכוחות הביטחון כשיגידו לנו “כי ככה צריך”, או כי ככה הורגלנו. אני עוד זוכר את התרגולים מבית הספר היסודי ומחטיבת הביניים כשהייתי ילד. תמיד היה צפוף, תמיד היה מצחיק ואף פעם לא עמדו בזמנים. אני מניח שבשנים שהיו סמוכות יותר למלחמת המפרץ היו לחוצים יותר כי בגיל התיכון כבר הפסיקו עם השטות הזו.

בכל מקרה, חגי מטר מעלה נקודה מעניינת - מה בעצם אנחנו אומרים בירידה האוטומטית הזו למקלט? באיזו קלות אנחנו מוותרים על האינדיבידואליזם שלנו ומכפיפים את עצמנו למשטר צבאי. כולנו מכירים את הקלישאה השחוקה, שבבניין נפתלי באוניברסיטת תל אביב אוהבים לחזור עליה, לפיה בישראל לא צריכים הפיכה צבאית. כשעוצרים רגע וחושבים על הציות המיידי הזה מבינים עד כמה הקלישאה נכונה. כל-כך הרגילו אותנו למלא פקודות ב”שעת חירום” שזה הפך לטבע שני עבורנו. עד שלא קראתי את הקטע לא עצרתי לרגע וחשבתי על המשמעות הנסתרת, הברורה מאליה. והרי ישראל נמצאת כבר שנים ב”מצב חירום”, ואנחנו, גם המרדנים בינינו, התרגלנו למלא פקודות לא כתובות ולא רשמיות, “כי צריך”.

אפילו שאני מתנגד למיליטריזם, לגיוס כללי ולרעיון החברה המגוייסת, לא חשבתי על המשמעות הסמויה של הציות המיידי והברור כל-כך. מה באמת יקרה אם לא נציית?

(ליאור)

(גידי)

יש למדינה שלנו נטייה לקחת אותנו כמובן מאליו. ובמיוחד הצבא. אני עושה מילואים, אני אומר את זה כיום במידה לא מבוטלת של גאווה בעובדה הזאת, אני לא מרגיש שדופקים אותי, אני באמת ובתמים מאמין בחשיבות של כוח המילואים. אני לא מרוצה מכל האנשים שלא עושים אבל אני לא חושב שלא הייתי רוצה לעשות. ברור שלא הייתי מתנגד לעשות פחות, ובמיוחד בימי הבחינות והלחץ, אבל זה לא קשור. אבל צה”ל מנגד לא ממהר להתייחס אלי בהתאם.

כולם מודעים לכך שבצבא ככלל ובמילואים בפרט, צה”ל פועל ברובו על בסיס הפלאפונים של החיילים והרכבים של החיילים. הוא עושה את זה כמעט בלי בושה, זה ממש מכעיס אותי, הרי אני בא ונותן מזמני ולא מקבל פיצוי כספי הולם, אני גם אמור לעשות את כל הבירורים, המנהלות והלוגיסטיקה על חשבוני? צה”ל בוחר לא להתמודד עם זה ומעדיף להאציל את הנושא חזרה לאנשי המילואים שמבינים שאם הם לא יתקתקו את האימונים ויסדירו את המנהלה על חשבונם, הם אלו שלא יזכו לאימון שהם צריכים ובמלחמה הבאה, הם ייסבלו מזה באופן אישי. אז כולם שמחים.

המשך לקרוא קטע זה »

עם כל הביקורת שיש לי נגד התנהגות צה”ל בשטחי יהודה ושומרון והתנהלות החיילים עם פלסטינים, מפחידה אותי המחשבה שחיילי שירות החובה יוחלפו בצבא פרטי. אני לא מדבר על צבאי שכירים ממשלתי אלא צבא פרטי של ממש, חברות אבטחה שנשכרות בידי הממשלה כדי לבצע את העבודה השחורה. הטריק המלוכלכך הזה, סטייל “צוות לעניין” רק פחות נוצץ, קיים כבר שנים, והאמריקנים מיישמים אותו כיום בעיראק.

חברת אבטחה כזו, שלבעליה יש קשרים מעניינים עם ראשי הממשל הרפובליקני באמריקה, עלתה עכשיו לכותרות בארה”ב, לאחר שמאבטחיה טבחו ב-17 איש בבגדד (כתבה מצויינת ב-nrg). אפילו עבור פיגועי הטרור היומיומיים שפוקדים את המדינה השסועה ההיא מדובר במספר די גבוה. בלי ביקורת ממשלתית, בלי דברים שלרוב מגחכים עליהם דוגמת “ערכי יסוד” ורוח צה”ל, בלי ביקורת ציבורית של ארגוני Watchdog דוגמת מחסום-ווטש ואחרים, ובעיקר בלי אלוהים, הצבאות הפרטיים עושים מה שבא להם ולמי שבא להם.

אנחנו נוהגים לזלזל בהגדרה של צה”ל כ”הצבא המוסרי ביותר בעולם”, אבל למרבה המזל הוא נתון לרמה מסוימת של ביקורת. אני לא רוצה לדמיין אפילו מה היה קורה בשטחים אם היה מדובר בחברות אבטחה פרטיות את מיליציות מקומיות.

(ליאור)