ג’וקים

גידי

אני יודע שזה באיחור כבר לא אופנתי, אבל אני חייב להגיב על דבריו של שר האוצר הד”ר יובל שטייניץ. אני מתכוון לשתי התבטאויות מטומטמות בערך באותו שבוע, מה שגורם לי ממש לתהות איך יש לו דוקטורט במשהו? שלא לדבר על פילוסופיה שזה מקצוע קשה באמת.

 *זהירות, פוסט כועס*

את ההתבטאות הראשונה שמעתי ברדיו, בה שר האוצר היקר שלנו הבהיר שלמרות הוצאת אשקלון ואשדוד ממפת העדיפויות והכנסתן של שלל ישובים לא חוקיים, זה לא ייפגע בפיתוחן. למה? כי יש עוד כלים לעידוד צמיחה וצמצום פערים, כמו משיכת משקיעים מחו”ל, סטייל אינטל בקריית גת. אז אני אומר שני דברים, ראשית אינטל עושה עבודה מדהימה בקריית גת והעיר ממש מפיקה המון מכמות המשאבים שנכנסים לעיר בזכותה, אבל אתם יודעים למה, כי בחוק עידוד השקעות הון ישנם סעיפים שנועדו למשוך משקיעי חוץ וככל שהאזור נחשב איזור פיתוח בעל עדיפות גבוהה יותר הטבות המס/ מענקים טובים יותר. מה? יש קשר בין הגדרת העדיפות להטבות? כן! וזה אומר ששר האוצר לא יודע לקרוא מפה או שהוא פשוט מטומטם, כי כן, מפת העדיפויות  קובעת את סוגי ההטבות שמשקיעים יקבלו!

ברור לי כמו לכולם, שמפת העדיפויות היא פרס שביבי נותן למתנחלים על זה שהם נותנים לנו לקיים את החוק במדינה שלנו כמה חודשים (במיוחד בהתחשב בעובדה שהם חיים בפועל מחוץ למדינה שלנו), אבל למה שר האוצר צריך לבוא ולשקר לי? תגיד דוגרי, אני איש ימין ועל הזין שלי פערים חברתיים העיקר ההתנחלויות, אני אחשוב כל מיני דברים אז אבל לפחות אתה לא משקר.

את ההתבטאות השנייה כולנו שמענו כי היא הייתה בשער כל העיתונים וזה היה כששר האוצר תקף את בתי המשפט. אתה אדוני ח”כ וחבר בממשלה, אתה מחוקק חוקים, אם עדיין לא הבנת למה אתה מצביע פעם בכמה זמן על כל מיני מסמכים שמניחים מולך. בית המשפט פוסק לפי פרשנות של החוק שאתה הנחת מולו. במקרה הספציפי של הוצאות מטפלת (פס”ד ורד פרי) אני אישית דווקא מסכים שהפסיקה לא נכונה, שההגיון החוקי והמיסויי לא מתיישרים עם קביעת בית המשפט ושתרופה להוצאות מטפלת אם רוצים לתת (וזה מאוד לגיטימי) צריכה לבוא דרך נקודות זיכוי ולא דרך הכרה בהוצאה (עזבו אתכם זה עניין של הגיון מיסויי, זה טכני). אבל אני לא מצפה שזה יבוא מבית המשפט, הוא פוסק לפי החוק, ואגב למי שלא יודע הפס”ד הזה תלוי כבר כמה שנים וכבר כמה שנים שהעליון מאותת למס הכנסה והאוצר איך הוא הולך לפסוק ושהם צריכים לפתור את זה בחקיקה, אבל הם כהרגלם מדושנים או פשוט, לא רוצים לפספס הזדמנות להשתלח בבג”ץ.

אדוני, שר האוצר,הממשלה והכנסת הם הרשות המחוקקת שקובעת חוקים להם צריכה להיות משמעת תקציבית (ויפה שעה אחת קודם), לבג”ץ לא צריכה להיות, הוא צריך משמעת חוקתית וחוקית. אתה גם לא יכול לטעון שיש החלטות בזק בבג”ץ והופתעתם. הכל לוקח שם שנים, עובדתית כשהכנסת צריכה להעביר מהר איזה הטבה לחרדים או לישיבות או לכל קשקוש אחר היא יודעת לעשות את זה די מהר, אז קדימה לך על זה ותעזוב את בג”ץ בשקט הוא גם ככה תחת התקפה של אנשים שכנראה לא יודעים לקרוא הרי הם החליטו שהוא שמאלני, אבל זה, חברים, כבר עניין לפוסט אחר.

אין ספק שפרשת טופז היא הסיפור של 2009 כפי שהיא נראית עד כה. עם כל הפרשנויות והדיווחים סביב הנושא, בין אם עשה טופז את המיוחס לו ואת שאמר שעשה ובין אם לא, דבר אחד בולט לי כאן במיוחד - טופז, אם אכן שלח את אותם בריונים ש”יטפלו” באנשים שראה כאשמים בהתמוטטות הקריירה שלו, בעצם מילא את הפנטזיה האישית של כל אחד ואחד מאיתנו - לבוא חשבון עם מי שפגע בנו, עצבן אותנו או שנתפס כאשם בבעיותינו. הרי מי מאיתנו לא רצה לפחות פעם אחת “לכסח” את הבוס שלו לשעבר, המפקד בצבא, מ”כ הטירונים או סתם מישהו שחתך אותנו בכביש כי הם עלו לנו על העצבים?

בכל אחד מסתתר “חכה-חכה אחרי בית ספר” קטן כזה, שמת לצאת החוצה. ובכל זאת, אנחנו מחזיקים את יצר הרוע הזה בפנים (רובנו לפחות) ולא יוצאים בפרצי אלימות רנדומליים או מסעות נקמה אלימים ומתוכננים מראש. טופז הרי לא בחר את קורבנותיו במקרה. הוא הפנה את מכותיו ובריוניו אל מי שראה כאשמים העיקריים במצב אליו נקלע - מנכ”ל קשת, אבי ניר, סמנכ”לית התוכן של רשת, שירה מרגלית, וסוכנו לשעבר בועז בן-ציון. חריג לעניין זה הוא עמוס רגב שעל-פי הפרסומים היה המטרה הבאה, משום שסרב לאפשר לטופז לכתוב טור בעיתונו. אני מניח שלא במקרה היה רגב המטרה האחרונה ורק זו “שבדרך”, וטופז, במידה ואכן הוא עומד מאחורי התקיפות, כנראה שאב ביטחון מופרז מכך שטרם נתפס. קורבנותיו של טופז, והסדר הספציפי בו הותקפו, רק מעידים על התסכול שלו, על כך שכיוון ישירות אל ראש הפירמידה.

כל אחד מאיתנו מרגיש לפעמים שהיה רוצה “לתפוס אחרי הלימודים” את מי שעצבן אותו, להפליא בו מכות ולהמשיך הלאה. למה אנחנו לא עושים את זה? הייתי רוצה לחשוב שזה בגלל שאנחנו יודעים שזה לא בסדר, שגם אם אנחנו ממש רוצים אנחנו יודעים שהמעשים האלה רעים ואסורים ולא באמת רוצים להסב נזק פיסי לאדם ולפגוע ולו מנטלית ביקרים לו. לצערי, ניסיון חיי וניסיונם של אחרים מראה אחרת. אנחנו לא נוקמים לא כי אנחנו חושבים שזה פסול, אלא כי אנחנו פחדנים. פחד הוא מניע, או במקרה שלנו חסם, מאוד חזק, שיצא לו מוניטין שלילי מדי ולא לגמרי מוצדק. פחד הוא מה שמחזיק אותנו בחיים ומונע מאיתנו לקבל החלטות מטופשות כמו לרקוד על קצה גג בניין או להסתכל על רכבת נוסעת מלמטה. פחד הוא גם מה שגורם לנו לא לנקוט בפעולות שאנחנו יודעים שאם ניתפס, וסביר שניתפס, יביאו עלינו צער רב שאנחנו ממש לא מעוניינים בו. זה לא שאכפת לנו אם למ”כ מהטירונות יכאב או אם אמא שלו תבכה - אכפת לנו אם לנו יכאב ואם אמא שלנו תבכה כשיזרקו אותנו מאחורי סורג ובריח.

בני האדם, כפי שגורסות התיאוריות המודרניות, הם יצורים רציונלים. הם מבצעים שיקולי עלות/תועלת וגוזרים מהתוצאות החלטות. אנחנו משווים את התועלת שתצמח לנו מהנקמה אל מול העלות שתגבה מאיתנו הפעולה, ומחליטים, ברוב המוחלט של המקרים, שעדיף לוותר על העניין הזה. זה לא שאנחנו בני האדם פחות אלימים משהיינו בעבר, אנחנו פשוט יודעים שהמערכת השתכללה עד כדי כך שרוב הסיכויים שיסגרו גם איתנו חשבון, או לפחות חוששים מהאפשרות הזו. אפילו שאנחנו לא באמת מאמינים במשטרת ישראל, הסיכוי הקטן שיתפסו אותנו והידוע על הצפוי לנו במידה וזה אכן יקרה, מספיקים כדי להטות את הכף במערכת שיקולי העלות מול תועלת.

יש הגורסים שאנחנו לא באמת יצורים רציונלים, אני דווקא חושב שכן. כשאנחנו עושים פעולה הנתפסת על-ידי אחרים כלא רציונלית אין זאת אומרת שלא ביצענו חישוב עלות/תועלת, זה פשוט אומר שמערכת השיקולים שלנו היתה שונה משלהם או, אם לתמצת באופן לא מדוייק את תורתו של פרופ’ כהנמן, לא היה לנו את כל המידע על הסיטואציה. טופז, לצורך הדוגמה, הגיע למצב בו מערכת השיקולים שלו היתה שונה משלנו. הרי לא סביר להניח שחשב, גם בחלומותיו הפרועים ביותר, שהתקיפות שביצע נגד ניר ומרגלית יגרמו להם להתחרט ו”לקבל אותו חזרה לעבודה”. הרציונל של טופז אמר לו שהתועלת שישאב מתחושת הסיפוק בידיעה ש”הכניס להם” שווה את הסיכון. טופז אפילו לא רצה שקורבנותיו ידעו מי פוגע בהם ומדוע, מה שרק מראה שהוא עדיין עשה חישובי עלות תועלת - הרי התסריט הבסיסי ביותר של “חכה חכה” כולל אותנו דופקים מכות לבריון, שיודע מי המכה אותו ולמה. טופז ויתר על שני האלמנטים הקריטיים האלה לתסריט הנקמה דווקא מתוך הפחד שייתפס. הוא התפשר על התועלת על מנת לנסות לצמצם את הסיכון לגבי העלות.

ובכל זאת, אחד הדברים שחורים לי ביותר כאן היא האלימות הכה ברוטאלית שהפעילו הבריונים בשליחותו של טופז (לכאורה). הזעזעתי אמש כאשר שמעתי את אלכס גלעדי מתאר במהדורת החדשות את מצבו של אבי ניר כפי שלא שמעתי עד כה. גלעדי נשמע סוער וזועם, ובצדק. טופז אמר לאחר שהתוודה (לצערי לא הצלחתי למצוא כתבה הכוללת את הציטוטים) כי לא התכוון שהפגיעות הפיזיות יהיו כל-כך קשות, אך במשטרה, על-פי הדיווחים, מפקפקים בכך שכן לאחר שנודע על הפגיעה הקשה באבי ניר המשיך טופז (לכאורה) והזמין תקיפות במרגלית ובבן-ציון. כדי להמשיך בתקיפות הכה קשות צריך אדם לשנוא באופן יוקד וצרוף את מושאי הנקמה שלו, ודאי וודאי כשהוא יכול לתאר לעצמו שלחומרת הפגיעה תהיה גם השפעה רבה על חומרת העונש שיוטל עליו, כלומר על העלות שתיגבה ממנו. אני לא יכול להעיד לגבי טופז אבל לכשעצמי, כשאני “מפנטז” על נקמה אני לרוב מסתפק באגרוף או משהו דומה ובידיעה עצמה, ודאי שלא בפירוק כל-כך קולוסאלי כפי שהפליאו בריוניו השכורים (לכאורה) של טופז.

פחד ושימור העצמי הם המניעים החזקים ביותר של בני אדם. הם מונעים מאיתנו לעשות החלטות שגויות ולסכן את עצמנו. טופז הגיע למצב בו סבר שהתועלת שיזקוף מהידיעה על התקיפות תהיה גבוהה מספיק כדי לכסות על העלות, מהלך שכפי שציינו כבר בכלי התקשורת מציג באור אחר את איחולי ה”החלמה מהירה” שמסר לניר בשידור לאחר תקיפתו. עלות נוספת שמעניינת אותי כאן היא עלות התקיפות - כמה שילם טופז עבור הזמנת התקיפות - וכיצד הגיע למצב בו שכר בריונים, דבר מפתיע עבור אדם אימפולסביבי כטופז שכבר זקף לחובתו מספר אירועים אלימים.

פחד הוא דבר טוב, שיקולי עלות/תועלת הם מפתח מעולה להישרדות אישית, להימנעות מנטילת סיכונים מיותרים ולניצול הזדמנויות חשובות וראויות. נקמה אלימה היא לא פיתרון. הבעיה היא כאשר מערכת השיקולים הופכת לכזו שהעלות אל מול תועלת שלנו מוציאה אותנו אל מחוץ למערכת הנורמטיבית-החוקית. אני מגנה אלימות פיסית מכל סוג שהיא. יש סיבה טובה למה פנטזיית הנקמה נשארת בגדר פנטזייה בלבד. טופז חצה את הגבול כי למערכת השיקולים שלו נכנסו גורמים שגרמו לו להעריך את התועלת שתישא עבורו הנקמה הרבה מעל לעלות שיגבו המעשים שלו. עכשיו הוא יצטרך להתמודד עם השאלה שמונעת מכל אחד ואחד מאיתנו לצעוד באותו הכיוון - האם זה באמת שווה את זה?

קטע לא ארוך שקראתי ב”העוקץ” גרם לי לחשוב. לכולנו ברור שנרד למקלט ושנציית לכוחות הביטחון כשיגידו לנו “כי ככה צריך”, או כי ככה הורגלנו. אני עוד זוכר את התרגולים מבית הספר היסודי ומחטיבת הביניים כשהייתי ילד. תמיד היה צפוף, תמיד היה מצחיק ואף פעם לא עמדו בזמנים. אני מניח שבשנים שהיו סמוכות יותר למלחמת המפרץ היו לחוצים יותר כי בגיל התיכון כבר הפסיקו עם השטות הזו.

בכל מקרה, חגי מטר מעלה נקודה מעניינת - מה בעצם אנחנו אומרים בירידה האוטומטית הזו למקלט? באיזו קלות אנחנו מוותרים על האינדיבידואליזם שלנו ומכפיפים את עצמנו למשטר צבאי. כולנו מכירים את הקלישאה השחוקה, שבבניין נפתלי באוניברסיטת תל אביב אוהבים לחזור עליה, לפיה בישראל לא צריכים הפיכה צבאית. כשעוצרים רגע וחושבים על הציות המיידי הזה מבינים עד כמה הקלישאה נכונה. כל-כך הרגילו אותנו למלא פקודות ב”שעת חירום” שזה הפך לטבע שני עבורנו. עד שלא קראתי את הקטע לא עצרתי לרגע וחשבתי על המשמעות הנסתרת, הברורה מאליה. והרי ישראל נמצאת כבר שנים ב”מצב חירום”, ואנחנו, גם המרדנים בינינו, התרגלנו למלא פקודות לא כתובות ולא רשמיות, “כי צריך”.

אפילו שאני מתנגד למיליטריזם, לגיוס כללי ולרעיון החברה המגוייסת, לא חשבתי על המשמעות הסמויה של הציות המיידי והברור כל-כך. מה באמת יקרה אם לא נציית?

(ליאור)